עבודתי הראשונה בארץ במספנות ישראל

כעולה חדש בשנת 1963 , קיבלתי הצעת עבודה במספנות ישראל .

בשנות השישים והשיבעים  במספנות ישראל נבנו אוניות וכלי שייט  ועבודתי במספנה הייתה עם רוח ציונית ומאמץ לבנות הארץ , לבנות אוניות מברזל זה היה מדהים באותה תקופה וראיתי את עבודתי כשליחות למען העם והארץ  , לכן עבדתי קשה ברצון רב .

כידי להגיע למספנות הייתה הסעה מקריית מוצקין , הסעה זאת משאית עם ספסלים וכידי להספיק להסעה ולהתחיל את העבודה במספנה בשעה 06:30  , הייתי מתעורר כל בוקר בשעה 05:00 ובשעה 17:00 שב הבייתה לעכו , אוכל עוד ארוחה בשרית שהכינה לי אימא שלי ז"ל והסדר יום נמשך שנים רבות .

העבודה הייתה עבודה פיזית ובהתחלה עבדתי עם פטיש 3 ק"ג וגם 5 ק"ג , כי המתכת של האונייה שבונים היא עבה וכבדה לעיבוד . בתשע בבוקר כל הפועלים הגיעו לחדר האוכל לארוחת בוקר וחזרה לעבודה עד ארוחת צהרים , בעבודה הקשה אכלתי הרבה והייתי רזה .

באמצע , התגייסתי לצה"ל לחרמ"ש שזה חיל רגלי משוריין ואחרי הצבא , חזרתי למספנה לעבודה הקשה במדור 13 שהיה מקום עבודה חיצוני בו הרכבנו חלקי האונייה , תחת שמש וחום ובחורף בקור, על פיגומים בגובה , וגם בעבודה תחתית הכפולה של האונייה , זה סוג של מנהרות בגובה של מטר ושם לעבוד שעות כאשר מאוורר מספק לי אוויר בצינור גמיש .

בשנת 1971 , אחרי שאחד הפועלים בשם אטיאס , בכה לי ולחברים שלא יכול להאכיל את 11 ילדיו , דיברתי עם החבר שלי משה שטרית שהיה גם שכן שלי בעכו , שזה לא יכול להיות , שזה לא צודק , למען הצדק עשינו מאמץ לשנות את המצב במפלגה , בהסתדרות ובכל דרך וכאשר המצב לא השתנה כי זאת השיטה שהייתה כולם מתואמים ושומרים אחד על השני .

בשנת 1972  דיברתי עם משה שטרית והחלטנו על מאבק קשה וחריף במספנות ישראל , נגד השכר הנמוך שלא הספיק לפרנס משפחות , ללא תמיכה של המוסדות ( ללא הסתדרות והמפלגה , זאת אומרת מפלגת מפא"י / המערך שהיו הרבה זמן בשלטון כמו שהיום הליכוד הרבה זמן בשלטון והמקורבים נהנים ועמך " משעממים " וזה לא חדש  .

היו מפגשים עם הפועלים ודיברנו על המצב וכאשר הייתה הכנה מספיקה למאבק , בוקר אחד במסעדת הפועלים , אחרי ארוחת בוקר , עליתי על שולחן והסברתי בקול רם את המצב וביקשתי יחד עם משה שטרית להתרכז מול משרדי ההנהלה לאספת הסברה ומחאה שהייתה משולהבת .

 המחאה התפתחה ובשלב שני צעדנו לעבר המשרדים של ההנהלה ודרשנו ממנכ"ל מספנות בשם ישראל ליברטובסקי לעזוב את המספנה עד שתהיה תשובה לפרסה בכבוד ואכן ליברטובסקי עזב את המספנה ובכל יום היו משמרות הפועלים בשער המספנה שיהיה ברור שזה רציני .

 אחרי המאבק , העובדים קיבלו תוספת שכר במספנה.

 המנכ"ל ישראל ליבטובסקי צלצל אליי והודיע לי שהוא מעניק תוספת שכר והוא חוזר למספנה ובירכנו אחד את השני , אך אחרי הברכה הייתה נקמנות של ליבטובסקי עד שהבנתי שאין אפשרות להמשיך לעבוד במספנה , היו הפגנות של הפועלים למעני , אך הסברתי להם שאין טעם להמשיך , משה שטרית המשיך לעבוד במספנה ואני המשכתי את דרכי בשוק העבודה ובסוף התקבלתי לעבודה בטכניון .